אין
זה חידוש
לומר
שהבינה
המלאכותית
משנה את פני
הרפואה1:
מאתרת
גידולים
וממצאים
פתולוגיים
בבדיקות
דימות,
מסייעת
באבחון
מוקדם של
חולים
בקבוצות
סיכון,
מתאימה
תרופות
למחלות
באופן
מדויק
ואישי יותר,
ועוזרת
לרופאים
בקבלת
החלטות
רפואיות. כך
למשל, הבינה
המלאכותית
משמשת כיום
לאיתור
"עין
סכרתית" –
מצב רפואי
מסוכן אשר
חולי סכרת
הם בעלי
סיכון
משמעותי
ללקות בו,
ואשר
אבחונו
המוקדם
קריטי
לטיפול
ולמניעת
עוורון;
הבינה
המלאכותית
"עוברת" על
מידע רפואי
ביחידת
הטיפול
הנמרץ,
ומסייעת
לאתר את
החולים
שעומדים
להידרדר;
הבינה
המלאכותית
"מסמנת"
שומות
הנחשדות
כממאירות
בצילומים,
ואף מסייעת
לנתב
מטופלים
בבית
החולים
לחדר המיון
או בתוכו.
ככל
שכמות
השימושים
בבינה
המלאכותית
מתרחבת,
והיקף
החדירה
לתהליך
האבחון
והטיפול
הרפואי גדל,
כך גם מתחדד
הצורך
בגיבוש
מסגרת
רגולטורית
מתאימה
להסדרתה,
לנוכח
המורכבות
הייחודית
לה.
